מעגל השנה

"משפטיך תהום רבה" (תהילים פרק ל''ו פסוק ז')

הכנסת קבעה את כ''ז בניסן כיום הזיכרון לשואה ולגבורה.

יש לנו אמנם את עשרה בטבת שהוא יום הקדיש הכללי, כפי שנקבע על ידי הרבנים הראשיים לאחר קום המדינה. אבל גם כאשר אנו מתייחדים עם ששת המיליונים ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, אי אפשר לפסוח על הנושא של האמונה. הפן הדתי צף ועולה כל אימת שמדברים על הנוראה בזוועות שפקדו את העם היהודי.

"אל מלא רחמים המצא מנוחה נכונה תחת כנפי השכינה"

ביום ד' באייר, ערב יום העצמאות, אנו מציינים את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה.

החיבור הזה, בין יום הזיכרון ליום העצמאות, בין האבל לבין השמחה, איננו במקרה.

גם הקמת המדינה התרחשה שנים ספורות לאחר האסון הגדול ביותר שפקד את עם ישראל בהיסטוריה.

כך היא דרכו של עמנו.

''זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו"

יום העצמאות יכול להיתפס כחג לאומי ולא דתי. חג שיותר מתאים לחגוג אותו בהופעות סוערות ברחובות הערים, חג שבו הדתיים מתכנסים בבית הכנסת ליום שכולו תורה.
אך אין זה נכון.

לעם ישראל יש תפקיד בעולם. תפקידו הוא להפיץ בכל העולם את האמונה בבורא. ''עם זו יצרתי לי'', אומר הנביא ישעיהו, ''תהילתי יספרו''.

''ואמרתם כה לחי רבי שמעון בר יוחאי"

ל''ג בעומר חל בתאריך י''ח באייר. הוא היום השלושים ושלושה לספירת העומר. בל''ג בעומר פסקו מלמות תלמידי רבי עקיבא. בעקבות מגפה נוראה שפרצה, מתו עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא, וביום זה פסקה המגיפה. לכן אנו מפסיקים את האבילות של ספירת העומר ואנו מותרים בתספורת ובשמיעת מוזיקה.

"וחג שבועות תעשה לך"

מספר שמות יש לחג השבועות, כאשר כל שם מצביע על זהות מסוימת, על תפקיד מיוחד של היום הקדוש הזה, ו' בסיוון.
הוא מוכר בראש ובראשונה בשם 'חג השבועות'.

על שום מה?

על שום שבעת השבועות של ספירת העומר. ספירה זו מתחילה ביום הראשון של חול המועד פסח, שבו התחילו לקצור את השעורים והביאו את העומר הראשון שנקצר לבית המקדש בירושלים. מיום זה סופרים שבעה שבועות, שמסתיימים בה' בסיוון, וביום החמישים חוגגים את חג השבועות. הספירה הזו היא בעיקרה הכנה נפשית ורוחנית אל המעמד הנכסף, המעמד החשוב ביותר בהיסטוריה,מעמד קבלת התורה בהר סיני.

"צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים" (זכריה פרק ח' פסוק ט')

בשבעה עשר בתמוז הובקעה חומת העיר ירושלים, לאחר מצור ממושך שהטילו עליה הבבליים, בראשותם של נבוכדנאצר מלכם ושל נבוזראדן רב הטבחים. במשך שלושה שבועות השתלטו הבבליים על כל חלקי העיר, עד שלבסוף בתשעה באב העלו את בית המקדש בלהבות אש.

"כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה"

היום העצוב ביותר מכל ימות השנה, הוא תשעה באב. ביום זה נחרבו שני בתי המקדש שהיו לנו. בית המקדש הראשון נחרב בשנת שלושת אלפים של''ח לבריאת העולם בידי נבוכדנאצר מלך בבל, ובית המקדש השני נחרב בתשעה באב בשנת שלושת אלפים תתכ''ח על ידי טיטוס שר צבא רומי בנו של אספסינוס, המצביא שהיה לקיסר.

מיד לאחר יציאת מצרים, מראשית היותנו לעם, הפך יום זה ליום של פורענות. חטא המרגלים אירע בליל תשעה באב. המרגלים הוציאו דיבתה של ארץ ישראל רעה באוזני עם ישראל, וגרמו להם לבכות בכייה של חינם. אמר להם הקב''ה 'אתם בכיתם בכייה של חינם ואני קובע לכם בכייה של דורות'.

כמו כן, בתשעה באב נפלה העיר ביתר שהייתה המרכז הרוחני והגשמי הגדול של העם באותה תקופה.