עשרה בטבת

"כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה"

צום עשרה בטבת הוא המוקדם מבין ארבעת הצומות שקבעו חכמים לזכר חורבן הבית.

בעשרה בטבת בשנה התשיעית למלך צדקיהו, אחרון מלכי יהודה, הגיע חיל נבוכדנאצר מלך בבל ליהודה והחל את המצור על ירושלים.

שנתיים לאחר מכן, בשנה האחת עשרה למלכות צדקיהו, הובקעה חומת העיר בשבעה עשר בתמוז. שלושה שבועות לאחר מכן, בתשעה באב עלה בית מקדשנו בלהבות.

 ביום זה הצום מתחיל מעלות השחר עד צאת הכוכבים, ואין בו איסור עינוי אחרים מלבד אכילה ושתייה.

לאחר חורבן יהדות אירופה, בשנים ת''ש תש''ה, כששליש מעמנו נכחד בשואה הנוראה החליטה הרבנות הראשית לישראל כי יש לקבוע יום אבל לזכר הנספים.

מיד עם קום המדינה, קבעו הרבנים הראשיים דאז – הרב הרצוג זצ''ל והרב עוזיאל זצ''ל – את יום עשרה בטבת כיום אבל גם על ששת המיליונים שנרצחו בשואה.

הסיבה לבחירת דווקא יום זה, היא שבסמוך לתאריך זה נערכה ועידת 'ואנזה' שבה החליטו הנאצים יימח שמם וזכרם על דרכי הביצוע של הפתרון הסופי של העם היהודי. היות שהרבנים לא רצו לגזור גזירה שרוב העם לא יעמוד בה, יום צום נוסף בלוח השנה, החליטו להצמיד את זכר השואה לאחד מימי הצום שנקבעו לזכר חורבן בית המקדש עוד בתקופת הנביאים.

יהי רצון שתתקיים בנו נבואתו של זכריה (ח', ט'): "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו"!!!