י"ז בתמוז

"צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים" (זכריה פרק ח' פסוק ט')

בשבעה עשר בתמוז הובקעה חומת העיר ירושלים, לאחר מצור ממושך שהטילו עליה הבבליים, בראשותם של נבוכדנאצר מלכם ושל נבוזראדן רב הטבחים. במשך שלושה שבועות השתלטו הבבליים על כל חלקי העיר, עד שלבסוף בתשעה באב העלו את בית המקדש בלהבות אש.

 לכן אנו צמים בשבעה עשר בתמוז, לאות אבל על כיבוש העיר.

אין ספק, כי בלי ייסורי האבלות על העבר, לא הייתה שורדת בנו התקווה לעתיד.

עם ישראל הוא ייחודי בשימור עברו, וזו גם הסיבה לשרידותו.

נבואות הנחמה בנוסח ''ושבו בנים לגבולם'', לא היו מתגשמות בלי ההתרפקות והגעגועים אל העבר. הנביא ישעיהו אומר (פרק ס''ו פסוק י') ''שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה".

מכאן קבעו חכמים, כי 'כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה'.

רק מי שמצטער על מה שאיבד העם, משתדל למלא את החסר. רק מי שיודע להעריך את עברו המפואר, יעשה כל מאמץ לחדש ימיו כקדם.

לזה מתכוין הנביא זכריה, שחי בימי שיבת ציון בראשית ימי בית שני, באומרו ''צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים".

אך הנביא מוסיף לכך תנאי בסיסי אחד ''והאמת והשלום אהבו''. ביטול שנאת החינם שהביאה לחורבן הבית, היא שתסלול את הדרך להפיכת ימי הצום והאבל לימי ששון ושמחה.

יהי רצון שנזכה להיות מאוחדים, בעיתות שלום ובעיתות צרה, ובזכות אהבת חינם בין היהודים ייבנה בית המקדש!!!