קבורה ואבלות

"לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת אלקים תלוי ולא תטמא את אדמתך אשר ה' אלקיך נתן לך נחלה" (דברים כ''א כ''ג)

מפסוקים אלו למדו חכמים (סנהדרין דף מ''ז ע''א) שישנה מצווה מן התורה לקבור את המת ביום המיתה, ולא להתמהמה עם הקבורה.
קבורה היא הטמנת גופתו של מת באדמה, במערה או במבנה, להבדיל משרפתה או מהפקרתה למאכל לחיות ולעופות. על-פי ההלכה, הבאת המת לקבורה היא מצווה הנרמזת בתורה וחובתה מוטלת על יורשי הנפטר.

בתורה נחשבת אי-הבאתה של גופה לקבורה לקללה: "והיתה נבלתך למאכל לכל עוף השמים ולבהמת הארץ" (דברים פרק כ"ח, פסוק כ"ו), ומסופר בה בהרחבה על מאמציו של אברהם לרכוש מקום קבורה - מערת המכפלה - למשפחתו (בראשית פרק כ"ג). גם יעקב ויוסף דאגו להבטיח עוד בחייהם שיובאו לקבר ישראל.

כחלק מהחשיבות הגדולה שהתורה מייחסת לשמירת צלם האלוקים של האדם, היא מצווה אותנו לדאוג גם לאחר המוות שכל נפטר יקבל את מקסימום הכבוד הראוי. לכן הדת היהודית מאד מקפידה בכבודם של הנפטרים, ומצווה אותנו לא להמתין יותר מדאי עם הקבורה, ולערוך הספד מכובד שידגיש את הצדדים החיוביים של הנפטר ויגרום לשומעים ללמוד ממעשיו הטובים ומאורחותיו הישרות.

כמו כן ישנה מצווה חשובה להשתתף בליווי המת לדרכו האחרונה. בכך אנו מבטאים את צערנו על אובדן בן לעם היהודי, בן שתרם את תרומתו הייחודית לעולם בכלל ולעם ישראל בפרט.

ישנן כמה דרכים לקבור מת.
בתקופה הקדומה היו נוהגים לקבור במערת קבורה שבה ריכזו בני משפחה אחת, או בני עיר אחת. כיום אנו קוברים בבתי עלמין המיועדים לכך בכל עיר ועיר. הקבורה הרגילה היא עם טלית עטופה על גופו של הנפטר בתוך האדמה. חיילי צה''ל, ונפגעי פעולות איבה וכיו''ב, רגילים לקבור בתוך ארון קבורה, מחשש פגיעה בכבוד המת.
בשנים האחרונות, עקב מצוקת שטחים קשה, החלה הרבנות לקבור ב'קבורת קומות'. חשוב מאד לדעת שמבחינת ההלכה אין בכך שום בעיה, ואין זו פגיעה כלל בכבוד המת.

"המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד"

 

דיני האבילות ומנהגיה, שייכים לאותם הלכות שיסודן בתורה שבעל פה. עוד בתקופת האבות, לפני מעמד הר סיני, היו נהוגים רבים מדיני האבילות. דוגמה בולטת לכך אנו מוצאים בספר בראשית (פרק נ' פסוק י'), בתיאור פטירתו של יעקב אבינו: "ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד ויעש לאביו אבל שבעת ימים". גם בעת הסתלקותו של משה רבינו מספרת התורה ''ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלושים יום ויתמו ימי בכי אבל משה" (דברים פרק ל''ד פסוק ח').

מנהגי האבלות הרבים ביותר הם אלו של השבעה – הלא הם שבעת ימי האבל הראשונים לאחר הפטירה – והם שונים מעט מעדה לעדה, אלא שיש מנהגים יסודיים אשר לגביהם אין מחלוקת כלל.

שבעת ימי האבלות מתחילים בתום ההלוויה, לאחר סתימת הגולל.

מנהגי האבלות מתחילים עוד בבית העלמין. הגברים האבלים חולצים את נעליהם, ועוברים בין שתי שורות של גברים שמנחמים אותם במילים המקובלות: "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד". מיד בתום ההלוויה מתחיל מנין ימי האבלות, ואפילו אם נותרו עד לסופו של היום מספר דקות בלבד נחשב אותו היום כיום הראשון מתוך השבעה, שכן יש כלל הלכתי הקובע כי 'מקצת היום ככולו'.

מסיבה זו, גם היום השביעי איננו שלם, אלא בבוקרו של היום השביעי יושבים שעה אחת, ובכך מסתיימת מניית שבעת ימי האבלות.
רבים נוהגים לצאת לבית העלמין באותו בוקר, לפקוד את קבר יקירם בתום שבעה לפטירתו, לפני שיחזרו לשגרה של חיי היום יום, אף שאין ההלכה מחייבת לעשות כן.

במהלך שבעת ימי האבל, חוץ מאשר בשבת שחלה בתוך השבעה, לובשים האבלים את הבגד שקרע איש ה'חברה קדישא' בשעת ההלוויה. הקריעה מתבצעת לאחר שהאבל מברך ''ברוך אתה ה'...דיין האמת''. כל ימי השבעה יושבים על שרפרף או על דרגש נמוך, ואין נועלים נעלי עור אלא נעלי בד.

המנחמים שנכנסים לבית האבל, אינם מברכים את האבלים בברכת שלום, כי יש בזה משום לעג מסויים. המילה שלום נגזרת מלשון שלימות, ואיזה שלימות יש לו לאבל?

לרוב גם נוהגים שלא להושיט יד לאבלים.

עוד חשוב לדעת שהנכנס לבית האבל לנחם, כשהוא יושב מול האבל או האבלים, אין הוא פותח בדברים אלא מחכה עד שאחד האבלים יפתח בדברים מצידו הוא. הטעם לכך הוא, שאיננו יודעים כיצד מרגיש האבל ואם יש בדעתו ובכוחותיו הנפשיים, לנהל שיחה באותם רגעים עם המנחמים. לפעמים, מתוך רצון להיטיב איתו ולהקל עליו, עלול המנחם להכעיס את האבל, היושב בלב שבור וברוח נכאה. ברגע שהאבל עצמו פותח בדברים, ודי במילים ספורות כמו 'מה נשמע', או 'מה שלומך', יש למנחם עילה מספקת כדי להיכנס עמו בדברים ולנחמו.
השלב השני בתהליך האבלות, הוא ימי השלושים. בימים אלו חומרת האבילות פוחתת, אך עדיין אסור להסתפר ולהתגלח, ואין ללבוש בגדים חדשים. כמו כן, על האבלים להימנע מלהשתתף בימים אלו בשמחות. אם יש צורך מיוחד להשתתף בשמחה, יש לשאול רב.

לאחר תום השלושים, כל קרובי הנפטר, מלבד הבנים והבנות, אינם נוהגים עוד במנהגי אבלות.

אולם ילדי הנפטר ממשיכים לנהוג בחלק ממנהגי האבלות, עד סוף שנים עשר החודשים הראשונים לפטירת ההורה. זאת כדי לחלוק כבוד לאבא או לאמא, ולהראות שההורים לא נשכחו מלב ילדיהם. האבלות המתמשכת, אמירת הקדיש, ופעולות נוספות שעושה הילד לזכר הוריו, מוכיחות שההורים אכן הצליחו להטביע את חותמם על דור ההמשך, שחינוכם נושא פרי, ומורשתם ממשיכה לחיות בלב צאצאיהם.

הוכחה זו מעניקה להורים זכויות רבות בעולם האמת, ולכן זו הדרך של הילדים להשיב להוריהם, ולו מקצת מהטובה שהרעיפו עליהם כל חייהם.

יהי רצון שנזכה כולנו, כל עם ישראל, להיפגש רק בשמחות, ויקויים בנו מאמר הכתוב:

''בלע המוות לנצח ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים".