שבת וערובין

שבת וערובין

"וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עשָׂה, ויִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ, כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית פרק ב' פסוקים א'-ג')

כך מתארת התורה את סיום בריאת העולם. לאחר שישה ימים שבהם אלוקים ברא את כל העולם, הוא שבת ממלאכה ביום השביעי ובירך אותו מכל הימים.
כדי שנזכור תמיד שהעולם הזה לא נוצר במקרה, אלא יש לו בורא שבראו יש מאין, אנו מצווים לקדש את יום השבת.
בשמירת השבת אנו בעצם מצהירים על אמונתנו בבורא העולם, ולכן שמירת השבת היא היסוד של העם היהודי, העם שהביא לעולם את האמונה באל אחד.
וכך נאמר בתורה הקדושה:
"זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ" (שמות פרק כ' פסוק ח')

כיון ששמירת השבת היא בעצם ההצהרה החשובה ביותר על היותנו יהודים מאמינים, לכן קבעו חכמינו ש"כל השומר את השבת כאילו מקיים את כל התורה כולה, וכל המחלל את השבת כאילו כפר בכל התורה כולה".
ועוד אמרו רבותינו "שקולה שבת כנגד כל המצוות".

את החשיבות המרובה של השבת כבסיס החשוב ביותר של עם ישראל, ראו גם אנשים שהיו רחוקים מעט מקיום תורה ומצוות.

וכך כותב 'אחד העם', אחד מהוגי הדעות המרכזיים של הציונות:
"אין צורך להיות מדקדק במצוות בשביל להכיר את ערך השבת - מי שמרגיש בלבו קשר אמיתי עם חיי האומה בכל הדורות, לא יוכל בשום אופן לצייר לו מציאות עם ישראל בלי שבת".
והמשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק, כתב:

''ארץ ישראל בלי שבת לא תיבנה, אלא תיחרב. כל עמי התרבות קבלו מידי ישראל, בצורה זו או אחרת, את יום המנוחה, והיא שעמדה להם ללבוש צורת אדם במקצת. בלעדיה היו כולם עומדים בפראותם. בלי שבת אין ארץ ישראל ואין תרבות ישראל, השבת היא התרבות''.

וכך התבטא דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל:

''ואין יהודי חייב להיות דווקא אדוק למען יראה הערך הרב שיש בקיום השבת ומועדי ישראל, כימי מנוחה וחגים היסטוריים המנחילים צביון יהודי ורציפות היסטורית לחיינו הציבוריים''.

במסורת ובאגדה מתוארת השבת כיום שבו נח כל היקום, אף החי הצומח והדומם. רעיון זה מופיע בהקשרים שונים: כך מסופר כי בהיות עם ישראל במדבר, לא ירד המן בשבת וביום שישי קיבל העם 'לחם משנה' ליום השבת, תבשיל משובח אף יותר מזה שניתן בימות החול. הגמרא מספרת על פרה של יהודי שנמכרה לנוכרי, וסירבה לחרוש בשבת כדי להמשיך לשמרה; במקום אחר (מסכת סנהדרין דף ס"ה עמוד ב') מסופר כי ישנו נהר מופלא, ששמו סמבטיון, אשר שומר את השבת.
מעבר לטעם העיקרי לשמירת השבת, שהוא הכרה באמונה בבורא העולם, ישנם עוד מספר טעמים לשמירת השבת:

  1. זכר ליציאת מצרים - הטמעת זכר יציאת מצרים בעם ישראל, למען חיזוק האמונה בישועת השם ולמען חיובו לנהוג חסד וצדק בזולתו. כנאמר בספר דברים, פרק ה', פסוקים י"ב-ט"ו: "שמור את יום השבת לקדשו...למען ינוח עבדך ואמתך כמוך וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלוהיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה. על כן ציווך ה' אלוהיך לעשות את יום השבת".
  2. יום מנוחה כמעשה צדק ומחשבה חברתית - מיסוד יום מנוחה לשומרי התורה ולכל בני חסותם. השבת נועדה לשפר את מצבו של האדם באשר הוא, וביסודה רעיון חירות האדם ושיוויונו. השבת נועדה לאפשר לכל אדם, גם לפועל קשה היום, ולעבד ולאמה בימי קדם, יום מנוחה שבועי שבו יוכלו להתפנות מעמלם ולמצוא שוב את חירותם.
  3. חידוש הברית בין ה' לעם ישראל - בהיותה אחת מן המצוות שנקבעו בעשרת הדיברות, במעמד חידוש הברית בהר סיני, שמירת השבת היא חלק מהותי בחידוש החוזר של הברית בין ה' לעם ישראל ותזכורת להיותם העם הנבחר, כנאמר בספר יחזקאל, פרק כ', פסוק י"ב: "וגם את שבתותי נתתי להם להיות לאות ביני וביניהם לדעת כי אני ה' מקדשם".
  4. השבת מרוממת נפש כל - לפי תפיסת היהדות, השבת מעניקה תוכן ומשמעות לכל ימות השנה ובה יתר שכינה ונשמה. מי שיודע לקלוט את קדושתה של השבת ולהתרומם על ידה למנוחה לקדושה ולטהרה, וזוכה לנשום את הנשמה היתירה בשבת. השבת מרוממת אותו לכל ימי השבוע. ספרות חז"ל, המסורת והאגדה מספרות שביום השבת נושבת מן העולם הבא אל העולם הזה רוח התעוררות ושכינה רבה, ושובת אף הגיהנום וכלל הנפשות השוהות בו משוחררות לצאת אותו עד צאת השבת.

השבת לפי תפיסת היהדות היא הזיכרון היחיד שנותר מן המצב שלפני יציאת גן העדן. אמונה זו בכוחה וטעמה הקסום של השבת מוסיפה לשמירתה ממד של גאולה והשבת נפש לכל הבריאה. רעיונות אלו השפיעו רבות על מנהגי השבת של תנועת החסידות והקבלה, והביאו אותן להאריך את השבת ככל הניתן, מעבר לזמנים המקובלים ליציאתה.

HavdalaSHavdalaA

 

עירובין

אחת ממצוות השבת היא מצוות העירוב. בתורה נאמר ''אל יצא איש ממקומו ביום השביעי''. ולמדו מכך חכמים שאסור לצאת מרשות היחיד לרחוב הציבורי. מלאכה זו היא אחת מל"ט מלאכות שבת.
כדי שנוכל לטלטל ברחוב אנחנו צריכים לעשות 'עירוב'. כלומר, משהו שיחבר, שיערב, את כולנו להיות יחידה אחת. עירוב זה נעשה בדרך כלל על ידי עמודים הניצבים במרחק שווה ומעליהם חוטים היוצרים כעין חומה המאחדת את כל השכונה או העיר.
ישנם מספר הלכות בסיסיות, שחשוב לדעת בדיני עירוב:

  1. בהלכות הוצאה כמו במלאכות שבת האחרות יש איסורי תורה ויש איסורי דרבנן. האיסור העיקרי של תורה הוא בהוצאת חפצים ממקום המוגדר בהלכה כרשות היחיד למקום המוגדר כרשות הרבים, וכן הכנסתם של חפצים מרשות הרבים לרשות היחיד. כמו כן יש איסור תורה בעקירת החפץ ברשות הרבים והעברתו לאורך ארבע אמות (כ-2 מטרים) והנחתו ברשות הרבים. חכמים גזרו על איסורים אלה גם כאשר המקום אינו מקיים את כל התנאים ההלכתיים להיותו רשות הרבים מן התורה.
  2. כיום אנו מתייחסים לרוב רחובות הערים שלנו כמקום הנקרא בהלכה 'כרמלית', והאיסור להוציא מהם ואליהם, וכן האיסור להעביר בהם חפץ לאורך ד' אמות הוא איסור מדברי חכמים בלבד.
  3. הדרך המקובלת בהלכה מאז ימי המשנה והתלמוד להתיר איסורי הוצאה והעברה בערים או ביישובים היה על ידי הקפתם במחיצות, או יצירת 'צורות פתח' מסביב למקומות היישוב. אפשרי על פי ההלכה הוא שילוב בין שתי השיטות הללו. צורות אלו נקראות 'עירוב' ובלעדיהן איננו יכולים לטלטל חפצים בשבת קודש ברחובה של עיר.

לכן חשוב מאד לוודא, שבאיזור מגוריכם ישנו עירוב תקין הנמצא בפיקוח מתמיד למניעת תקלות.

ישנו סוג נוסף של עירוב הנקרא 'עירוב תחומין'. אסור לצאת משטח העיר יותר מאלפיים אמה, שהם בערך קילומטר אחד. מי שנצרך ללכת יותר ממרחק כזה, כגון לבקר חולה, או לשמוע שיעור וכיו''ב, צריך לעשות 'עירוב תחומין'. כלומר, להניח שתי תבשילין, כגון פיתה וביצה, באמצע הדרך וכך אנו קובעים את מקומנו במקום הזה ויכולים ללכת משם עוד אלפיים אמה.

ישנו סוג נוסף, שנקרא 'עירוב חצרות'. עליו אחראי רב הקהילה ולכן לא נרחיב בו כאן.


המועצה הדתית בודקת את כשרותו של העירוב בכל שבוע בימי חמישי ושישי.